נתן לוי הוא לוחם MMA - Mixed Martial Arts מקצועני ישראלי. הוא בלתי מנוצח עד כה ובדרך לכבוש את פסגת הענף שבשנים האחרונות הפך לאחד מענפי הספורט הפופולריים ביותר בעולם. נתן גר ומתאמן כיום בלאס וגאס, המקום בו מתקיימים הקרבות הגדולים וטובי הלוחמים והמאמנים מרוכזים בו. דיברנו איתו בשיחת ועידה בזמן הפוגה קצרה בין האימונים המפרכים שלו.
נתן, תודה רבה על הזמן שאתה מקדיש לראיון הזה. נשמח לפני שמתחילים אם תוכל למקם אותנו איפה אתה נמצא כיום בעולם של ה- MMA?
בשמחה! אני מאוד מעריך את מה שאתם עושים ואשמח לעזור במה שאני יכול. עולם ה- MMA מורכב מליגות שונות בכל העולם. יש את ה- One במזרח, יש Bellator באירופה ושאר העולם, אבל הליגה החזקה היא ה - UFC שבארצות הברית. כל הלוחמים הטובים מרוכזים שם ומי שזוכה נחשב ללא עוררין לאלוף העולם. אני כיום משתתף בקרבות של ליגת המשנה של ה UFC שנקראת ה- LFA. זאת ליגה מאוד חזקה ששולחת לוחמים ל- UFC. עד עכשיו עשיתי 8 קרבות, 4 בליגת חובבים ו-4 בליגת ה- LFA וניצחתי את כולם. אני מתאמן במקום הכי טוב בעולם עם המאמנים הטובים בעולם שכבר גידלו אלופי UFC ואני מרגיש שאני בדרך הנכונה.
איך הגעת להיות לוחם MMA ולמה דווקא אתה זה שהצלחת להגיע לרמות הכי גבוהות?
בסביבות גיל 14 התחלתי ללמוד קונג פו וקראטה. בגיל 15 כבר התחלתי להתאמן ברצינות שלוש שעות ביום, שישה ימים בשבוע. הגעתי לקבוצה של קונג פו בהרצליה ושם הייתי עושה את גם את השיעורים של המתחילים ואז גם נשאר למתקדמים. בימים שלא היה אימונים הייתי מצטרף לאימון בפארק שהמאמן היה עושה באופן פרטי. מצאתי דרך להידבק ומהר מאוד זה הפך לחיים שלי ,דבר שאני חושב עליו כל היום ומתעסק בו כל הזמן. בגיל 16 אמרתי לאמא שלי שאני נוסע ליפן ללמוד קראטה והיא חשבה שאני צוחק ואמרה לי "כן תסע". ובאמת טסתי. בהתחלה לחודש ואז לשלושה חודשים. קיבלתי שם חגורה שחורה. חזרתי להתאמן והתחלתי לאמן. כבר אז התחלתי לראות UFC אבל לא חשבתי אז שזה בשבילי כי הייתי קראטיסט. גם היום דרך אגב, אני עדיין מתרגל קראטה. עם הזמן התחלתי יותר ויותר לאמן ופחות להתאמן. הגעתי למצב שהייתי מפחד להתאמן כי לא הייתי בכושר מספיק. זה ביאס אותי - אני רק בן 21 וכבר עם כרס ומפחד להתאמץ? בצירוף מקרים יצא שבזמן הזה הציעו לי להשתתף בריאליטי של MMA בארץ. הריאליטי בסוף לא יצא לפועל, אבל ה MMA משך אותי. אז בגיל 22 עזבתי הכל וטסתי ללאס וגאס בלי כסף ובלי מושג איך אני הולך לעשות את זה. למה לא המשכת בקראטה? אני אוהב סגנון של מגע מלא שפוגעים חזק. גם קראטה, שאני אוהב אותו מאוד, לא הרגיש לי אמיתי מספיק כי למשל אין אגרופים לפנים. אני אוהב ללמוד דברים חדשים ו-MMA זה שילוב של הכל, גם האבקות, גם אגרוף, גם אומנויות לחימה - זה הכי קרוב לאמיתי שיש. בנוסף לכל הקשיים, גיל 22 זה גיל די מאוחר ורוב האנשים מתחילים יותר מוקדם. אבל היה לי מזל מטורף שפגשתי מאמן מדהים - (Jimmy Giff (Gifford שאיתי עד היום. פגשתי אותו דרך חבר של חבר של חבר. מדובר בבן אדם מיוחד עם לב ענק, מאמן אגרוף בעברו שהפך להיות מאמן MMA. הרבה לוחמים אלופים התאמנו אצלו, כמו Frank Mier, Forrest Griffin, Miesha Taite. הוא התחיל לאמן בגיל 13 אחרי שהיה בעצמו מתאגרף. הוא עשה קרב חובבני אחד, ניצח בו, והחליט שהוא רוצה להיות מאמן. הוא היה בבוסטון שוליה של המאמנים ולמד מהם ובגיל 17 כבר היה לו מתאגרף רביעי בעולם. איך הוא הסכים לקבל אותך? עד אז, הוא לא נגע בלוחם שלא בא מה-MMA כי שכרו אותו לשפר את הלוחמים של ה-UFC. פשוט באתי אליו והוא אמר לי ללכת לעבוד על השק. אני הייתי רגיל מהארץ שתמיד היינו איזה 20 חברה עומדים בשורה מול שק אחד, כל אחד נותן בתור שלו בתוך חצי דקה את המוות ואז מתנשף בזמן שאחרים עושים. פה אני הייתי לבד אז המשכתי והמשכתי, שרדתי איזה 5 דקות עד שהקאתי בפח. הוא אמר לי אמר לי "שמע, אתה Raw" והתחיל לאמן אותי מאפס. יש לו ידע עצום. הוא עזר לעוד ישראלים שהתיעצו איתי ובאו אליו. כבר אז הערכתי את זה מאוד כשלא היה לי ידע, אבל היום אני עוד יותר בהלם איזה בר מזל הייתי. יש לי גם מאמן מצויין בקבוצה שלי במכון Syndicate MMA שקוראים לו John Wood. אנחנו קבוצה והוא מאמן אותנו. גם הוא גידל אלופים.
שאלת גם מה מייחד אותי. אני הייתי אומר שזאת העקביות. אני לא חושב שאני איזה כשרון אדיר. כל יומיים נכנסים למכון אנשים יותר כשרוניים ממני ואני אומר שאם הם היו עושים חצי ממה שאני עושה הם היו כבר אלופים גדולים. היו לי הרבה מכשולים והרבה מעצורים בדרך, אבל תמיד הייתה לי מטרה בראש. גם כשחזרתי הביתה לישראל בלי שהצלחתי לארגן קרב והייתי צריך לחסוך כדי לממן את המחיה ואת הטיסה הבאה. עם כל הקשיים שהיו לי הדבר ההגיוני היה לוותר, אבל כנראה לוותר זה לא מה שאני נועדתי אליו. מבחינתי, כבר אין אופציה לוותר. גם כשהייתי ביפן שזאת הייתה תקופה הכי קשה שהייתה לי בחיים. אחרי שבוע שם אמרתי למורה שאני משנה את הכרטיס חזרה ושזה לא בשבילי. הוא אמר לי "סבבה" אבל פשוט אני לא שיניתי את הכרטיס אף פעם ונשארתי שם את כל התקופה. זה היה סיוט. אימונים מפרכים, שלושה אימונים בבוקר - באים עם המאסטר לבית ספר שהוא היה מאמן בו ומתאמנים עם כל הכיתות אחד אחרי השני עם הילדים והבני הנוער. בערב היו אימונים קשים מאוד - התעללות פיזית ממש. כל יום באים לשבור אותך מנטלית ופיזית. הייתי ילד ששלושה חודשים רחוק מההורים ובאים אנשים מבוגרים וכל יום מפוצצים אותך מכות עד שאתה לא קם מהרגליים. אבל יצאתי משם עם חוסן מנטלי ופיזי שמשמש אותי עד היום.
תוכל לספר איך אתה מתאמן? איך אתה יודע מה אתה צריך לעשות, מהי התוכנית שתעשה אותך הכי טוב? איך אתה יודע מתי זה יותר מדיי או פחות מדיי?
שאלת מקודם למה המאמן בחר בי? כי אני עובד קשה ולא משנה מה תגיד לי לעשות, אני אעשה אותו כמו "מחבל". אחד הדברים האלה הוא שאני מתאמן שלוש פעמים ביום שעה וחצי כל אימון, לא כולל מתיחות ושחרור וכושר. אני עושה את זה כי אני רוצה להיות הכי טוב. MMA זה לא רק ענף אחד, אלא הרבה ענפי ספורט משולבים. אני חייב לכסות הרבה דיסציפלינות צריך ללמוד עוד ועוד ויש גם קרבות שצריך להתכונן אליהם.
הדרך הכי טובה להיפצע זה להתאמן עייף. לדוגמא אם האימון השלישי מגיע ואתה כבר עייף וכשמישהו מפיל אותך לקרקע והרגל שלך עקומה ובגלל שאתה עייף אתה לא מספיק להוציא אותה בזמן ויכול לעקם אותה. ממש לאחרונה ירדתי לשני אימונים ביום אחרי כמה פציעות שהיו לי. היום אני מרגיש שיש כבר הרבה ידע ופחות לחוץ לי להגיע לכל אימון, אלא אני שם יותר דגש איכות. זה יותר איכותי כשיש לי כח להרביץ כשאני מגיע לאימון קרבות האחרון בשבוע - מרגיש שזה עושה הבדל. עדיין עושה שלושה אימונים מדיי פעם אבל כשאני מרגיש עייפות אני אומר נשמור את הכח למחר וניתן אקסטרה באימון בוקר.
אני עושה הרבה recovery, אמבטיות קרח, אמבטיות עם אפסום, מסאז'. הייתי מאוד סקפטי לדברים האלה בהתחלה. מלח באמבטיה נשמע לי בולשיט, אבל אחרי שפעם אחת עשיתי, ראיתי שזה גיים צ'יינג'ר. גם התזונאית המליצה על זה. אמבטיות מלח אני עושה פעמיים בשבוע, אמבטיות קרח רק אם אני תפוס מאוד אחרי אימון משקולות. התזונה שלי מאוד מדודה וקפדנית גם כי אני צריך להוריד כ-15 קילו לפני קרב בתוך כמה חודשים.
האם אתה חושב מדי פעם על מה יהיה אחרי הקריירה, או האם עשית את הצעד הנכון ולא נניח הלכת ללמוד מקצוע באוניברסיטה במקום להקדיש את הכל ללהיות ספורטאי? האם זה מסיח את דעתך? האם אתה מרגיש שאתה צריך להתפשר על תנאי האימונים שלך מסיבות כלכליות?
כמו שאמרתי קודם, אני מרגיש הכי בר מזל מזל בעולם - גם במאמנים, אבל גם בזה שאשתי היא הכי תומכת בעולם. עם זה שאני נלחם זה עדיין לא עסק רווחי. אשתי דואגת לנו. אני דוגל בעקביות, כמו שאומרים: single mindedness is all powerful". מרגע שהחלטת, אתה כבר לא רואה את המכשולים. קרה לי הרבה דברים מחוץ לזירה, אבל אני רואה את זה כמו שהמאמן שלי אומר כ Only speed bumps, not roadblock.הרבה אנשים כותבים לי "אני רוצה להיות לוחם, באיזה זירה אני עושה הרבה כסף מחוץ ל UFC?" אני אומר להם שכדאי לך לשקול שוב - ספוילר, אתה ככל הנראה לא תראה כסף מ-MMA. רק בטופ אולי תצליח לכסות את כל מה שהוצאת. אני כרגע הגעתי למצב שיש לי קצת ספונסרים כי יש לי הרבה עוקבים באינסטגרם. זה עוזר לסגור פינה ויש את אשתי שמפרנסת. כשאני טס לארץ אני עובד בסמינרים. בדרך ללהגיע לכאן צברתי חובות בגלל הטיסות, היה מאוד קשה והייתי צריך להיות מאוד יצירתי. עבדתי באבטחה כל הלילה. האימונים שלי זה הדבר הכי חשוב לי בעולם, התזונה, השינה שלי. על זה אני לא מתפשר. זה יעלה לי בעתיד.
בנוסף, הענף שלי שונה מרוב הענפים בכך שיש בו גם סיכון פיזי גדול - נזק מוחי על הספקטרום זה די משהו נתון. אז אם אתה לא בטוח במאתיים אחוז שזה מה שאתה רוצה לעשות, אל תעשה את זה. לך תלמד באוניברסיטה. עצם זה שאתה בכלל מתלבט, אם יש לך צל של ספק או אתה חושב על כסף או בחורות, שכח מזה. זה כנראה לא בשבילך ולא שווה את הזמן שלך. זה Kill or be killed, זה לא כיף. הסיבה היחידה לעשות את זה זה כי אתה לא מסוגל שלא לעשות את, גם אם היית רוצה. אני מאוד אוהב להתאמן אבל אני לא ממש אוהב להילחם. אני אוהב ללכת מכות עם חברים. נראים טוב, מרגישים טוב וזאת עבודה הכי מדהימה בעולם עד שאתה צריך ללכת מכות.
עד עכשיו אתה בלתי מנוצח, איך זה מרגיש?
ההרגשה של לנצח זה הרבה אגו. בשבילי זה פחות "ניצחתי אותך". מבחינתי זה יותר "התעליתי על עצמי". בגלל זה אני לא מפחד להפסיד כי אין בן אדם שאי אפשר לנצח אותו. הפסד ונצחון הם צדדים של אותו מטבע. ההפסד הראשון יגיע. בקרב רשמי עוד לא הפסדתי. אני גם רגוע במהלך הקרב, אולי אף רגוע מדיי. אני סומך על המאמנים שלי. מקשיב לאנשי הפינה שלי - תוך כדי הקרב גם ויש לנו קודים ואני זוכר אותם. אחת החוזקות שלי זה ולהקשיב ולהשתמש בשכל של אנשים אחרים שיודעים דבר או שניים וזה עוזר לי לנצח.
נתן, המון המון תודה על כל הזמן שהקדשת לנו והמון הצלחה בקרב הקרוב ובהמשך הדרך. אנחנו גאים ומתפללים להצלחה שלך ושנראה אותך עם דגל ישראל והחגורה של האלוף בקרוב!
תודה רבה, וכמו שאמרתי אם אני יכול לעזור לספורטאים צעירים אני אשמח במה שאני יכול.