אבישי סמולר הוא שחקן כדוריד ישראלי, מטובי השחקנים הישראלים בכל הזמנים. הוא הראשון ששיחק בצמרת הליגה הגרמנית הבכירה- הליגה הטובה בעולם, שם גם נבחר למשחק האולסטאר. אבישי פרש לאחרונה לאחר קריירה מפוארת בנבחרת ישראל ובהפועל ראשון לציון וכיום הוא איש הייטק ואבא במשרה מלאה. סיפור החיים הספורטיבי של אבישי הוא מופת לספורטאי על, סיפור של רצון, שאיפה, התמדה, מקצוענות וערכים. למדנו רבות ואנו מודים מאוד לאבישי על הראיון המרתק הזה.
אבישי, תודה רבה על הזמן שלך, נשמח לשמוע איך הכל התחיל ומה הן הסיבות לדעתך לכך שדווקא אתה זה שהצלחת להגיע להישגים כמו שלך.
בכיף, אני מברך על היוזמה שלכם. הכל התחיל מאוד פשוט. יום אחד הגיע לבית הספר שלי מאמן מהפועל ראשון לציון והציע לילדים ארוחה בבורגר ראנץ' למי שיגיע לאימון כדוריד. כמובן זאת לא הייתה שאלה בשבילי והגעתי לאימון. היה לי כיף והמשכתי. בתור ילד נהניתי מאוד מכדוריד. כנראה שכן היה לי כשרון כי כשזה מצליח אז נהנים, אחרת לא הייתי ממשיך. בכיתה ו' הבנתי שאני ממש אוהב כדוריד והתחלתי לקחת אותו ברצינות. עד אז זה היה אחד מתוך הרבה חוגים שהייתי בהם כמו כל הילדים באותה תקופה. בהפועל ראשון לציון כבר בגילאים של כיתה ו' קיבלתי הרגשה שזה כמו ברצלונה, וזה גם לא רחוק מהמציאות. לגבי השאלה איך דווקא אני – אז אני חושב שזה התחיל כששמעתי על אליפות עולם בכדוריד לבתי ספר. הצבתי לעצמי מטרה להגיע לאליפות ונורא חתרתי לשם. במה זה התבטא? מאוד אהבתי לשחק, הייתי ילד רחוב, "ילד מפתח" (תרתי משמע, אמא שלי ממש הייתה קושרת לי מפתח עם חוט על הצוואר) והייתי מצטרף לעוד אימונים, כמה שהייתי יכול. בכיתה ז' זאת כבר הייתה ליגה, מה שהכניס כיוון של משהו רציני והרגשתי גדול. בגילאי ט'–י' כבר הזמינו אותי לבוגרים. זה הסתנכרן עם אליפות עולם. לעבור לבוגרים היה כמו לעבור ממחשב אטארי לפלייסטיישן, וזה עוד יותר הדליק אותי. בתקופה שלי לא היה כדוריד בטלוויזיה ולא היה אינטרנט וזה העיף לי את המוח. ראיתי שאני לא רע והבנתי שיש בי משהו מיוחד ואהבתי את זה. ואז אמרתי לעצמי שאם אני במקום הכי טוב בארץ, סיקרן אותי מהו המקום הכי טוב בעולם? התחלתי לשאול וסיפרו לי שבגרמניה יש את הליגה הטובה בעולם. התחלתי לשאול למה אין ישראלים שם? ככל שהתבגרתי הבנתי שאף אחד לא באמת ניסה. לא חינכו ילדים לחשוב מעבר לפסגה של להיות בבוגרים. לא ידעתי שזה קיים. הייתי אז בן 16. אמרתי שיש לי מטרה, שנראיתה אז כמו חלום הזוי אבל התחלתי לחשוב, להתעניין ולקרוא. החלטתי להכין קלטת עם הביצועים שלי (לקחו לי על זה שלוש אלף ש"ח - סכום אדיר באותה תקופה בשבילי) ושלחתי בדואר לכל מקום. אף אחד לא ענה, אבל אז פתאום אחרי שנתיים קיבלתי טלפון ממאמן שגם ראה אותי בנבחרת ישראל. הייתי בן 20 לקראת סוף הצבא וכבר היה לי ותק - הייתי מגיל 17 שחקן מוביל בנבחרת ובליגה נבחרתי למצטיין של סדרת הגמר. הוא אמר תבואו מחרתיים לגרמניה. אני ואבא שלי טסנו לשם וכשהגענו הם שלפו לי את החוזה לשלוש שנים – ברוך הבא לבונדסליגה.
זה סיפור מאוד מרשים, אתה חושב היו עוד דברים שהבדילו אותך במיוחד?
הייתי אומר הרצון בעיקר- מאוד רציתי. היה לי המון יחידות אימון - הרבה מפעלים וגם נבחרת בית ספר. לפעמים גם יותר מדיי אני חושב. הייתי מתאמן בבוקר בבית ספר, אחר כך אימון אחר הצהריים בנבחרת הנוער. יום אחד בשבוע לא הייתי מגיע לבית ספר כי הייתי עם נבחרת העתודה. לא היתה לי איזה דמות מקצועית שתלווה אותי ותנחה אותי איך וכמה להתאמן. זה גרם לפציעות? ייתכן. היו לי פציעות נוראיות – בגיל 19 נקרא לי לברום בכתף ואמרו לי שלא אוכל לשחק. לא אשכח את זה איך הרופא אמר לי "לך תלמד תואר כי לא תוכל לשחק יותר". אחרי חצי שנה חזרתי. ארבע פעמים בקריירה הרופאים אמרו לי שאין לי סיכוי. העומס בגיל צעיר לדעתי היה פקטור. עשית אימוני חדר כושר בתקופת הנוער? לא ממש. הייתה אז אמונה שזה יכול לפגוע בהתפתחות.
איך הסתדרת עם בית הספר?
לא יודע איך, אבל הסתדרתי. חינכו אותנו שספורט לא צריך לפגוע בבית הספר. זה לא היה "או או" – הצלחתי לשלב. זאת לא היתה דילמה. כמו שבאימונים גם צריך לרוץ וגם להקפיץ, ככה גם בספורט ולימודים. תמיד חינכו אותי שזה הולך יחד. בבית ספר עזרו לי, היו לי ציונים טובים וסיימתי עם בגרות מלאה.
איך זה היה לעבור לבונדסליגה?
זה היה כמו לעבור מקסטה ל-די.וי.די. לא האמנתי שאשכרה ככה משחקים. זה הרגיש לי כמו ילד שנכנס לדיסנילנד. למדתי את המשמעות וחפרתי ביסודות והבנתי כל תרגיל. זה הרגיש כמו מעבר בין תיכון לאוניברסיטת הרווארד. אתה נהיה מקצוען ונכנס לפרטי פרטים וכל תנועה קובעת אם תנצח או תפסיד. היה פתאום אולם מלא של עשרת אלפים איש ותוכניות טלוויזיה, זה היה כמו לשחק ב NBA. מה לגבי הבדלי אימונים לעומת בארץ? היה יותר אימונים במשך החופש. היה לי דם בציפורניים מרוב הקפיצות והריצות בהכנה לעונה. בעונה עצמה, אם בארץ הייתי מתאמן פעם ביום, שם היינו מתאמנים פעמיים ביום. גם האימון עצמו נראה אחרת - אמנם יש צחוקים וחברים, אבל באים לעבוד. שעתיים של עצימות גבוה. גם הלמידה של המשחק הרבה יותר גבוהה. כל הדברים האלה ביחד עושים את ההבדל גם בתחרותיות - בארץ אם אתה טוב אתה קונה את עולמך להרבה שנים, שם כל יום אתה זוכר שיש מלא ילדים שרוצים להיות במקומך. הלמידה של המשחק, במה זה התבטא? המון שעות וידאו, אישי וקבוצתי. כל שחקן מקבל שיעורי בית. היו בודקים? זה די שקוף אם מישהו יודע או לא. אם לא ראית את הוידאו לא היה לך סיכוי. זאת גם שאלה של איך אתה רואה וידאו, כי גם בארץ רואים וידאו. היינו עושים דיון בקבוצה וכל שחקן היה אומר מה הוא צריך לעשות. היה דיון פנימי. לקח לי שנתיים להתרגל ולהבין את המשמעות של כל תרגיל ואיך זה שיפר אותי כשחקן. זה היה חסר לך בנבחרת? לא כשהיינו עם דראגן ג'וקיץ. הוא הכניס לנו