אבישי סמולר הוא שחקן כדוריד ישראלי, מטובי השחקנים הישראלים בכל הזמנים. הוא הראשון ששיחק בצמרת הליגה הגרמנית הבכירה- הליגה הטובה בעולם, שם גם נבחר למשחק האולסטאר. אבישי פרש לאחרונה לאחר קריירה מפוארת בנבחרת ישראל ובהפועל ראשון לציון וכיום הוא איש הייטק ואבא במשרה מלאה. סיפור החיים הספורטיבי של אבישי הוא מופת לספורטאי על, סיפור של רצון, שאיפה, התמדה, מקצוענות וערכים. למדנו רבות ואנו מודים מאוד לאבישי על הראיון המרתק הזה.
אבישי, תודה רבה על הזמן שלך, נשמח לשמוע איך הכל התחיל ומה הן הסיבות לדעתך לכך שדווקא אתה זה שהצלחת להגיע להישגים כמו שלך.
בכיף, אני מברך על היוזמה שלכם. הכל התחיל מאוד פשוט. יום אחד הגיע לבית הספר שלי מאמן מהפועל ראשון לציון והציע לילדים ארוחה בבורגר ראנץ' למי שיגיע לאימון כדוריד. כמובן זאת לא הייתה שאלה בשבילי והגעתי לאימון. היה לי כיף והמשכתי. בתור ילד נהניתי מאוד מכדוריד. כנראה שכן היה לי כשרון כי כשזה מצליח אז נהנים, אחרת לא הייתי ממשיך. בכיתה ו' הבנתי שאני ממש אוהב כדוריד והתחלתי לקחת אותו ברצינות. עד אז זה היה אחד מתוך הרבה חוגים שהייתי בהם כמו כל הילדים באותה תקופה. בהפועל ראשון לציון כבר בגילאים של כיתה ו' קיבלתי הרגשה שזה כמו ברצלונה, וזה גם לא רחוק מהמציאות. לגבי השאלה איך דווקא אני – אז אני חושב שזה התחיל כששמעתי על אליפות עולם בכדוריד לבתי ספר. הצבתי לעצמי מטרה להגיע לאליפות ונורא חתרתי לשם. במה זה התבטא? מאוד אהבתי לשחק, הייתי ילד רחוב, "ילד מפתח" (תרתי משמע, אמא שלי ממש הייתה קושרת לי מפתח עם חוט על הצוואר) והייתי מצטרף לעוד אימונים, כמה שהייתי יכול. בכיתה ז' זאת כבר הייתה ליגה, מה שהכניס כיוון של משהו רציני והרגשתי גדול. בגילאי ט'–י' כבר הזמינו אותי לבוגרים. זה הסתנכרן עם אליפות עולם. לעבור לבוגרים היה כמו לעבור ממחשב אטארי לפלייסטיישן, וזה עוד יותר הדליק אותי. בתקופה שלי לא היה כדוריד בטלוויזיה ולא היה אינטרנט וזה העיף לי את המוח. ראיתי שאני לא רע והבנתי שיש בי משהו מיוחד ואהבתי את זה. ואז אמרתי לעצמי שאם אני במקום הכי טוב בארץ, סיקרן אותי מהו המקום הכי טוב בעולם? התחלתי לשאול וסיפרו לי שבגרמניה יש את הליגה הטובה בעולם. התחלתי לשאול למה אין ישראלים שם? ככל שהתבגרתי הבנתי שאף אחד לא באמת ניסה. לא חינכו ילדים לחשוב מעבר לפסגה של להיות בבוגרים. לא ידעתי שזה קיים. הייתי אז בן 16. אמרתי שיש לי מטרה, שנראיתה אז כמו חלום הזוי אבל התחלתי לחשוב, להתעניין ולקרוא. החלטתי להכין קלטת עם הביצועים שלי (לקחו לי על זה שלוש אלף ש"ח - סכום אדיר באותה תקופה בשבילי) ושלחתי בדואר לכל מקום. אף אחד לא ענה, אבל אז פתאום אחרי שנתיים קיבלתי טלפון ממאמן שגם ראה אותי בנבחרת ישראל. הייתי בן 20 לקראת סוף הצבא וכבר היה לי ותק - הייתי מגיל 17 שחקן מוביל בנבחרת ובליגה נבחרתי למצטיין של סדרת הגמר. הוא אמר תבואו מחרתיים לגרמניה. אני ואבא שלי טסנו לשם וכשהגענו הם שלפו לי את החוזה לשלוש שנים – ברוך הבא לבונדסליגה.
זה סיפור מאוד מרשים, אתה חושב היו עוד דברים שהבדילו אותך במיוחד?
הייתי אומר הרצון בעיקר- מאוד רציתי. היה לי המון יחידות אימון - הרבה מפעלים וגם נבחרת בית ספר. לפעמים גם יותר מדיי אני חושב. הייתי מתאמן בבוקר בבית ספר, אחר כך אימון אחר הצהריים בנבחרת הנוער. יום אחד בשבוע לא הייתי מגיע לבית ספר כי הייתי עם נבחרת העתודה. לא היתה לי איזה דמות מקצועית שתלווה אותי ותנחה אותי איך וכמה להתאמן. זה גרם לפציעות? ייתכן. היו לי פציעות נוראיות – בגיל 19 נקרא לי לברום בכתף ואמרו לי שלא אוכל לשחק. לא אשכח את זה איך הרופא אמר לי "לך תלמד תואר כי לא תוכל לשחק יותר". אחרי חצי שנה חזרתי. ארבע פעמים בקריירה הרופאים אמרו לי שאין לי סיכוי. העומס בגיל צעיר לדעתי היה פקטור. עשית אימוני חדר כושר בתקופת הנוער? לא ממש. הייתה אז אמונה שזה יכול לפגוע בהתפתחות.
איך הסתדרת עם בית הספר?
לא יודע איך, אבל הסתדרתי. חינכו אותנו שספורט לא צריך לפגוע בבית הספר. זה לא היה "או או" – הצלחתי לשלב. זאת לא היתה דילמה. כמו שבאימונים גם צריך לרוץ וגם להקפיץ, ככה גם בספורט ולימודים. תמיד חינכו אותי שזה הולך יחד. בבית ספר עזרו לי, היו לי ציונים טובים וסיימתי עם בגרות מלאה.
איך זה היה לעבור לבונדסליגה?
זה היה כמו לעבור מקסטה ל-די.וי.די. לא האמנתי שאשכרה ככה משחקים. זה הרגיש לי כמו ילד שנכנס לדיסנילנד. למדתי את המשמעות וחפרתי ביסודות והבנתי כל תרגיל. זה הרגיש כמו מעבר בין תיכון לאוניברסיטת הרווארד. אתה נהיה מקצוען ונכנס לפרטי פרטים וכל תנועה קובעת אם תנצח או תפסיד. היה פתאום אולם מלא של עשרת אלפים איש ותוכניות טלוויזיה, זה היה כמו לשחק ב NBA. מה לגבי הבדלי אימונים לעומת בארץ? היה יותר אימונים במשך החופש. היה לי דם בציפורניים מרוב הקפיצות והריצות בהכנה לעונה. בעונה עצמה, אם בארץ הייתי מתאמן פעם ביום, שם היינו מתאמנים פעמיים ביום. גם האימון עצמו נראה אחרת - אמנם יש צחוקים וחברים, אבל באים לעבוד. שעתיים של עצימות גבוה. גם הלמידה של המשחק הרבה יותר גבוהה. כל הדברים האלה ביחד עושים את ההבדל גם בתחרותיות - בארץ אם אתה טוב אתה קונה את עולמך להרבה שנים, שם כל יום אתה זוכר שיש מלא ילדים שרוצים להיות במקומך. הלמידה של המשחק, במה זה התבטא? המון שעות וידאו, אישי וקבוצתי. כל שחקן מקבל שיעורי בית. היו בודקים? זה די שקוף אם מישהו יודע או לא. אם לא ראית את הוידאו לא היה לך סיכוי. זאת גם שאלה של איך אתה רואה וידאו, כי גם בארץ רואים וידאו. היינו עושים דיון בקבוצה וכל שחקן היה אומר מה הוא צריך לעשות. היה דיון פנימי. לקח לי שנתיים להתרגל ולהבין את המשמעות של כל תרגיל ואיך זה שיפר אותי כשחקן. זה היה חסר לך בנבחרת? לא כשהיינו עם דראגן ג'וקיץ. הוא הכניס לנו את מנטליות הוידאו שהייתה גם בגרמניה, אם לא יותר - הוא היה פדנט וחסיד של טקטיקה.
תוכל לספר על שיטות אימון מיוחדות בבונדסליגה, התאוששות, תזונה?
היה לנו במועדון סאונות, אמבטיית קרח. הייתה לנו פדיקוריסטית לרגליים. זה ממש היה עוזר. היה 4 פיזיותרפיסטים. אחרי כל אימון, עיסוי למי שרצה. לא כולם רוצים - יש כאלה שאוהבים טונוס שריר. זה ניסוי וטעיה. כל שחקן כבר יודע מה טוב לו ומה לא. קיבלנו תוספי תזונה, אבל מאוד נזהרנו. היה הרבה דופינג קונטרול. היה לנו רופא צמוד. אפילו היינו מקבלים עירוי נוזלים לווריד להתאוששות. למחרת הייתי מרגיש מדהים. אבל אחרי שנתיים הוציאו את זה מחוץ לחוק.
יצא לך לראות איך ילדים מתאמנים בגרמניה?
אני לא מאוד בקיא, אבל לא חושב שהיה משהו "וואו". היה להם יותר יחידות אימון. אין לי זיכרון של משהו שלא עושים בארץ. מאוד התרשמתי מהרמה של מאמני הילדים. בארץ שמים איזה ילד בני 18 שיעביר להם אימון. שם למאמנים הייתה גישה יותר בוגרת והם היו יותר מקצוענים. יש שם המון קורסים, המון למידה ובתי ספר של מאמנים, יש אוניברסיטאות של ספורט. שם מדריך לחינוך גופני זה מישהו שעשה תואר. יש להם הרבה ידע.
איך היה לחזור לארץ?
חזרתי ב 2012, פרשתי שנה עברה. אין מה להשוות מבחינת התנאים, אבל הכדוריד בארץ עשה קפיצה גדולה. כשחזרתי היו הבדלים אבל הם הצטמצמו. זכיתי להיות בהפועל ראשון שהיא אימפריה והיה לי כל מה שאני צריך. חדר כושר, סאונה, פסיכולוג ספורט, פיזיותרפיסט. בשנים האחרונות בהפועל לא היה הרבה שלא קיבלתי והיה חסר לי כדי להצליח.
מה הייתה ממליץ לילד שהוא עכשיו בתחילת דרכו? איך יוכל להגיע לרמה שלך או יותר?
הייתי רוצה לשאול אותך על התמודדות עם ישיבה על הספסל, אבל לא בטוח שהייתה לך חוויה כזאת?
הייתה. הייתה שנה בנוער שהייתי על הספסל. פעם אחת בכיתי. היה קשה אבל חונכתי לאורך רוח ובסוף קיבלתי את ההזדמנות שלי. בתור ילד לא הייתי מוותר. זה התבטא בכל דבר ולא רק בכדוריד? כן .אבל זאת ביצה ותרנגולת, לא יודע מה בא קודם. בסופו של דבר אני כן חושב שהכדוריד לימד אותי את זה ואני חושב שאני למדתי שלאורך זמן זה עובד - והיום גם בעבודה אני מיישם את מה שלמדתי מהספורט. במה זה בא לידי ביטוי? זה בא לידי ביטוי בכל מיני דברים - התמדה, לא לוותר לאיזה פרוייקט, התמודדות עם משברים. אני מאוד מתורגל, זה לא זר לי. אם צריך לעבוד מ-7 בבוקר עד- 12 בלילה זה לא זר לי. אם יש משימה וצריך משהו בשביל המשימה אז אתה עושה אותו. אולי פילוסופית זה היה מושרש בי, אבל למדתי מהספורט את מה האינסטינקט שלי אומר. שנה אחרונה בגרמניה (שנה חמישית) הייתה מבאסת כי לא הייתי בהרכב הפותח. אבל זה היה מגניב - זה משהו שלא התמודדתי איתו שנים. היה די מאתגר, גם הרמה של הכנה פיזית שאתה צריך לעשות היא שונה. פתאום אין לך מקום לטעויות. למדתי להבין שלרצות שהקבוצה תצליח זאת הדרך הכי טובה. יש בזה משהו אנרגטי חיובי. אם אתה רוצה להיכנס מהמקום שמישהו אחר יכשל, אז אתה נכנס למשחק לדעתי ממקום פחות טוב. יש משהו בזה שאם אתה מעודד אותו והוא לא סבבה, אתה נכנס לקארמה יותר טובה והרווחת את הזדמנות. ומה אם אתה חושב שהיה מגיע לך לשחק? אני עם עצמי, תמיד חושב שאני הכי טוב בעולם. אבל הגישה שלי היא שאם זה לא ברור לכולם כשמש אז זה כשלון שלי. אם אני ישבתי על הספסל אז כנראה שזה כישלון שלי. ואם אני חושב שאני יכול לתרום לקבוצה אז אפשר להגיד למאמן.
כמה חשוב תפקיד המאמן בגילאים הצעירים לדעתך?
בין כישרון לרכישה, הספורט זה יותר עניין נרכש, אבל צריך דמות שתעביר לך את הדברים האלה. לי היה מזל שהיו לי מאמנים מעולים בגיל צעיר. למשל עידן מימון וקובי מימון. גם וובה זיידמן, השוער האגדי, היה מאמן שלי. סער פרנקל. אני בטוח שבלעדייהם הייתי הופך לשחקן לא רע - אבל לא שחקן טוב כמו שהייתי. הם הראו לי מה זה להיות תחרותי, מה צריך לעשות בשביל לנצח, משמעות של קבוצה, תלכיד קבוצתי. השרישו בי את הערכים האלה. וגם כנראה היה לי משהו מהמשפחה וממני כאישיות.
מה זה ווינר בעיניך?
אני ממעיט מהמונח זה. זה נראה לי בלוף. אבל מבחינתי ווינר זה שחקן שיוצא מאזור הנוחות שלו ולא מפחד לטעות. גם ילד מהנוער שיצא מאזור הנוחות שלו ועודד - עשה את זה. "ווינר" בתקשורת הישראלית זה מישהו שלוקח עליו אחריות במאני טיים. זה נכון - אבל זה לגמרי עניין של אימון. אימנו אותי לעשות את זה. זה משהו שאתה לגמרי יכול להתאמן עליו. לא לפחד לעשות טעות מכרעת. איך יודעים את מה השילוב הנכון בין סיכון לסיכוי? אתה מרגיש שהמצב תקוע, שיש צורך. צריך לדעת להבין איפה היתרונות שלך - הווינריות שבי תתבטא כשהקבוצה תביא אותי לכך שאני אוכל לבטא את היתרון שלי.
הזכרת שהיו לך פציעות קשות במהלך הקריירה, נשמח לשמוע את דעתך על הדרך להתמודדות עם פציעות?
הייתי ממליץ על הורדת עומסים מגיל צעיר. צריך לעבוד חכם. בתקופתי זה לא היה מפותח. אבל כל פציעה שהתגברתי עליה חיזקה אותי מאוד מנטלית. בפציעה האחרונה שלי נתלשו לי שני שרירים ברגליים במהלך משחק כתוצאה נפילה. הייתי מרותק למיטה. להתגבר על דבר כזה, ולקחת את הדאבל אחר כך נותן להרגיש שמבחינה מנטלית אני ממש טוב. נדיר שמשהו ישבור אותי. התמודדות היא פיזית והמון מנטלית. צריך להיאבק על כל סנטימטר. ללמוד לשחק מחדש. בהתחלה יש את השלב של בכיינות ו"למה זה מגיע לי". הסוד הוא לא להסתכל ברזולוציות של חודש-חודשיים או יותר, אלא להסתכל ברזולוציה יומית. זה הטיפ הכי גדול. לעשות ברמה יומית כל מה שאני יכול לעשות.
רגע בקריירה שהוא הכי מיוחד בשבילך?
היו כמה לאורך הדרך. המשחק הראשון שלי בגרמניה. משחק האולסטאר של הבונדסליגה. הדאבל האחרון עם הפועל ראשון לציון בעונת הפרישה שלי.
אבישי, תודה רבה לך על הראיון המרתק הזה והמון הצלחה בהמשך הקריירה!