תומר חמד הוא שחקן כדורגל מקצועני מהטובים של ישראל בדור האחרון. הקריירה הבינלאומית שלו כוללת 8 עונות בליגות הבכירות של אירופה - הספרדית והאנגלית והופעות רבות במדי נבחרת ישראל. שמו הולך לפניו כדוגמא לספורטאי ערכי ומסור. היה לנו הכבוד לראיין אותו בדרכו לאימון (ברכבת) של קבוצתו באנגליה .
תומר, המון תודה על הזמן שאתה מקדיש לראיון מתוך הלו"ז העמוס שלך בהכנות לעונה בפרמייר ליג. תוכל לספר לנו איך התחלת לשחק כדורגל ואיך התפתחת בתור שחקן? למה לדעתך דווקא אתה זה שהצלחת להגיע לאן שהגעת?
בשמחה. גדלתי בקריית טבעון. בתקופת היסודי התנסיתי בחוגי ספורט שונים, בכל דבר שהיה אפשרי - כדורסל, כדורעף, פינג פונג. בכל תחום המאמנים היו אומרים לאבא שלי שאני טוב ושכדאי לי להשקיע באותו ענף כי יש לי כשרון. אבל אז בכיתה ד’ בערך התחלתי חוג כדורגל - וכבר באימון הראשון הרגשתי שזה משהו יחודי והבנתי שזה מה שאני אני הכי אוהב. חוץ מהמסגרת הזאת של פעמיים בשבוע אהבתי גם לראות כדורגל בטלויזיה ולשחק עם חברים. בשבילי הכדורגל האמיתי זה לשחק עם החברים בשכונה-שם אתה נהנה ומוצא את האהבה למשחק. ההורים שלך היו ספורטאים? הורים לא, אבל יש לי במשפחה ספורטאים. סבא שלי מצד אבא היה אלוף הארץ בהרמת משקולות. סבא מצד אמא היה שופט כדורגל בפולין. הוא נפצע במלחמת העולם השניה. אחי הגדול שיחק כדורסל ואחי הבכור היה שחקן נבחרת ישראל בכדורמים. כדורמים מאוד פופולרי בקריית טבעון, אבל אני דווקא לתחום הזה פחות התחברתי. אתה הכי קטן במשפחה? כן, יש לי שני אחים גדולים ואחות. בכיתה ה' התחלתי ללכת פעם בשבוע לבית הספר לכדורגל של מכבי חיפה. שם אחרי תקופה היו בוחרים שחקנים לליגה ואותי לא בחרו. לקחתי את זה קשה, בכיתי. היה לא נעים ולא רציתי להמשיך שם. ואז נפתח בנהלל בית ספר לכדורגל של הפועל חיפה והצטרפתי אליו. הייתי שם 3 שנים. זה בית ספר לכדורגל שהפך להיות קבוצת ליגה ומאוד אהבתי לשחק שם בליגה מול קבוצות טובות אחרות. הייתי אחד הבולטים ואז בגיל 13 ראו אותי מאמנים של מכבי חיפה והציעו לי לעבור למכבי חיפה. במכבי מהרגע הראשון סומנתי כאחד עם פוטנציאל ובסוף הייתי מאלה שעשו את זה והגיעו לבוגרים.
בתור תלמיד בית ספר שלא גר ליד מגרש האימונים, איך התמודדת עם לוח הזמנים של האימונים?
זה באמת היה לא פשוט. זה היה לוותר על השלב הזה של הילדות, לוותר על בילויים. כל ילד לוקח את זה יותר קשה או פחות, לי זה לא הפריע כי כדורגל היה הכל בשבילי. הייתי נוסע אחרי בית הספר באוטובוס לתחנה מרכזית בחיפה ומשם עוד אוטובוס למתחם האימונים. לפעמים אבא היה לוקח אותי כשהיה יכול. בתור ילד להיות בדרכים לקח ממני הרבה שעות. הייתי חוזר הביתה בערב, מכין שיעורים והולך לישון. לא היה זמן לנוח או לראות טלויזיה כמו ילד רגיל. מגיל מאוד צעיר הייתי צריך להתרגל לשגרה של עבודה של 4-5 פעמים בשבוע, ככה עד גיל 17. הייתי גם מתאמן לבד ליד הבית. אבא שלי עודד אותי להתאמן יותר, היה קונה לי מתקני עזר להתאמן בבית - לדוגמה כדור כזה שתולים והוא חוזר. לדעתי אני לא זוכר שאז מישהו שבגיל הזה של נערים ונוער היה עושה משהו מעבר- אתה חושב שכבר אין עוד מה להוסיף.
כשעליתי לבוגרים הגיעה נקודת המפנה. עד גיל 19-20 עוד שיחקתי עם הנוער. פתאום אין יותר ליגת נוער ואתה כבר לא הכוכב, אתה שחקן צעיר שצריך להשתלב. פתאום נפל לי האסימון שאני לא יכול להצליח ולהגיע לאן שאני רוצה בלי לעשות יותר. אם אני רוצה להצליח מעבר אז אני צריך לעשות יותר מכולם. בשלב הזה דן ולנסי נכנס לתמונה. למזלי זה הגיע בשלב הזה. הייתי שמח אם זה היה מגיע מוקדם יותר. התחלנו לעבוד עלי כפרויקט. מתכננים לעבוד שעות נוספות או הרבה מעבר למסגרת הקבוצה כדי לבנות את תומר השחקן ברמה הכי טובה. כולם עשו בדרך כלל אימון אחד ביום, לפעמים שניים. אני הייתי עושה שלושה אימונים ביום. היינו בונים סוג של תוכנית שבועית ומכניסים בנוסף לקבוצה אימוני חדר כושר, אתלטיקה, טכניקה, פילאטיס, חיזוקים. הייתי בא לפני אימון קבוצה ליחידת אימון בחדר כושר. אחרי אימון קבוצה עבודה עם כדור או סיומת מול השער. אחר כך הולך הביתה לנוח ובערב אתלטיקה. אז אתה מרגיש שכשכולם מתקדמים בקצב מסוים אתה מתקדם בקצב מהיר יותר. אין תוצאה מיידית וזה לוקח זמן. ידעתי שאני מכוון לטווח ארוך ולכן גם אם בשבת לא הבקעתי או לא שיחקתי זה לא היה משנה לי כי ידעתי שיום למחרת אני חוזר להתאמן שוב. זה כלל גם עבודה מנטלית – להאמין בעצמך שאתה יכול להגיע הכי רחוק, להתרכז בפעולות הקטנות ולעשות אותם במאה אחוז, כל אימון להיות חזק ותמיד בראש. אולי זה מה שהבדיל אותי. לא היה לי דגש על תקופה טובה, גול פה ושם ולנוח על זרי הדפנה. הסוד היה בניה באותה דרך, דרך מוסר עבודה ולא בפיקים. לא הכל היה ורוד, היו משברים, אבל מה שהיה מחזיק אותי זה שידעתי שאני נותן את המקסימום מכל הבחינות. את זה אני אומר לצעירים, אם אתה עושה את המקסימום אז תהיה שלם עם עצמך, ושכל מה שתלוי בך עשית. כל שחקן יכול להשתפר. היה לי כשרון אבל הצלחתי להשתפר בעבודה אינטנסיבית. זה לא הספיק לי להצליח רק לצאת לחו"ל, אלא גם כשיצאתי לחול זה לא גרם לי לעצור. המטרה לא רק לצאת לחו"ל אלא גם להצליח להתברג- פה באות התכונות שציינתי: מוסר עבודה, חוסן מנטלי והאופי כשאתה צריך להתמודד עם קשיים ולסגור פערים. כשהגעתי לליגה הספרדית הייתי נחות מהרבה בחינות והיה צריך לבוא ולסגור את הפער ולהתמודד עם תקופות שלא הולך. דבקות במטרה ואופי תמיד גם נתנו לי נקודות זכות גם אצל מאמנים. הייתי תמיד עובד הכי קשה באימון. לשמחתי באתי בשל פיזית ומנטלית למעבר בזכות העבודה של 3 שנים לפניכן.
האם לדעתך הבדלי רמות בין ישראל ואירופה נובעים מעבודה יותר חובבנית בגילאי הילדים?
ללא ספק ילד בישראל מקבל בסיס פחות טוב בתור שחקן צעיר. אפשר לראות את זה כשהוא מגיע לבוגרים. יכול להיות שחקן טוב וכשרוני אבל לא עם יכולות טכניות כמו שחקן צעיר בגילו בחו"ל. עובדה ששחקן ישראלי צריך כמה שנים בליגה ישראלית כדי להגיע למצב שהוא יכול להגיע לליגה באירופה. אבל שם השחקנים עולים מהנוער. אני הגעתי לליגה הספרדית בגיל 24 וראיתי שצעירים שעולים מהנוער עושים את הפעולות יותר טוב ממני. הרגשתי שאני צריך לעבוד על זה כל יום בשביל להשתפר. בישראל שחקן עולה לבוגרים ואז מתחילים לעבוד איתו על הרמה בתנועה למשל, משהו שהוא כבר אמור לבוא איתו בתור ילד מוכן. מה שאני רואה בברייטון זה די שונה. מתאמנים פה 12 ילדים על שני מאמנים ברמה גבוהה וכל יל