חנה קנייזבה-מיננקו היא ספורטאית "על" ישראלית, קופצת משולשת מהמובילות בעולם, ואחת האתלטיות הטובות של ישראל בכל הזמנים. בין הישגיה הבולטים זכיה במדליית כסף באליפות העולם, כסף באליפות אירופה, ומקום 4 ו-5 בשתי אולימפיאדות. בנוסף להיותה ספורטאית מקצוענית (וגם בחורה יפהפיה), היא בעלת תואר שני בתקשורת ומדיה דיגיטלית מהמרכז הבינתחומי בהרצליה.
חנה, המון תודה על הקדשת הזמן לראיון. נשמח לשמוע איך הגעת לעסוק באתלטיקה והדרך שעשית להישגים שלך.
הגעתי לאתלטיקה דרך שיעורי חינוך גופני בבית הספר כשהייתי בת 8 בערך. מאמן אתלטיקה בא לשיעור לראות את הילדים, ראה שאני כשרונית והציע לי לבוא להתאמן. הייתי ילדה אקטיבית מאוד באופן כללי ולכן הסכמתי והתחלתי להתאמן. הייתי הולכת אחרי בית הספר 3-4 פעמים בשבוע. זה היה לא רק אתלטיקה אלא עוד סוגי ספורט כמו כדורסל וכדורעף. היה לי מאוד כיף כי הייתי בחברה עם עוד ילדים ספורטאים. היה לי חלום גם להיות ספורטאית. ההורים שלך היו ספורטאים? לא. הם לא כל כך הבינו באתלטיקה ולא דחפו אותי לזה. אני חושבת שהם רצו שאני אלמד טוב, אעשה שיעורי בית ואולי ארקוד או משהו כזה, אבל לא ספורט מקצועני. זה לגמרי בא ממני. אחר כך, כשזה נהיה רציני הם מאוד תמכו, גם כספית כשהיה צריך. עד גיל 14 התאמנתי במסגרת כזאת וזה היה בעיקר בשביל הכיף. אבל אז התחלתי לנצח בתחרויות. לקחתי מקום 3 בתחרות בינלאומית בקפיצה לרוחק. שם ראה אותי מאמן שהוא היה מאמן של שני מדליסטים אולימפיים, ולקח אותי להתאמן איתו. ואחר כך התאמנתי עם עוד מאמנים שאימנו ספורטאי צמרת עולמית. בגיל 14 עברתי לפנימיית ספורט בקייב (בתרגום מילולי - המכון הלאומי הגבוה לתרבות הספורט) .זאת פנימיית ספורט שמגדלת ספורטאים אולימפיים, משהו כמו מכון וינגייט בארץ. הייתי צריכה לעבור מבדקים כדי להתקבל, כמו ריצת 60 מטר ועוד מבחנים. זה סדר יום עם שני אימונים ביום ויום אחד של חופש. שם התחלתי לקפוץ משולשת, עד אז התחריתי בקפיצה לרוחק. בגיל 15 זכיתי במדליה ראשונה, מקום שני במשחקים האירופיים. עד סוף הפנימיה בגיל 18 זכיתי במקום 2 באליפות אירופה לנוער ומקום 4 באליפות עולם לנוער. אחרי בית הספר הלכתי לאוניברסיטה (למדתי יועץ ארגוני). למדתי בתוכנית מיוחדת שמותאמת לספורטאים, עם אפשרויות לימוד כמו האוניברסיטה הפתוחה. אני לא חושבת שזה הפריע לספורט - אני שמחה שלא ויתרתי על לימודים. זה לא היה קל, אבל מצד שני נהנתי מהלימודים כי זה פותח את הראש. הספורט זה גם עבודה קשה מנטלית. אני מאמינה שזה חשוב לא לוותר על השכלה ומאמינה שאפשר לשלב.
לדעתך, מהן הסיבות לכך שדווקא את זאת שהצלחת?
אני חושבת שכדי להצליח הכל צריך להחבר. זה כמו פאזל. מאמן טוב, פיזיו, כישרון, עבודה טובה, תמיכה, משמעת, פסיכולוגיה. היה לי מזל שהיה לי מאמן טוב, אחד הטובים בעולם. אנטולי גולובצוב שעבדתי איתו באוקראינה. הוא גם היה מאוד מקצועי והשיטה שלו מאוד מצאה חן בעיניי-יותר דגש על טכניקה מאשר על כח. אנטולי היה מאוד קשוח לגבי דיסציפלינה. למשל היה לי אסור לדבר עם ספורטאים אחרים בזמן של האימון, להשתמש באוזניות ( כדי שאני אשמע מה הוא אומר ואיזה טיפים הוא נותן בזמן שאני עושה תרגילים). מצד אחד זה היה מאוד קשה מנטלית, אבל בגלל הקשיים האלה אני ספורטאית טובה. הוא גם היה מנטור טוב. היה קשוח, אבל היה אכפת לו. היה ממלא אותי באנרגיה, היה כמו פסיכולוג. בגיל 21 הייתי באולימפיאדה בלונדון. הוא אמר, אנה את יכולה להתחרות איתן, זה לא משנה מי הן. הוא אמר שזה אפשרי ואני צריכה להאמין בעצמי. הרגשתי איתו בטוחה ולא שמתי לעצמי גבול. צריך גם הרבה נחישות מול משברים. היו לי חברות שלא היו בטוחות לגמרי האם ללכת עד הסוף בספורט ואחר כך הצטערו על זה. אני הייתי מאוד בטוחה בעצמי וזה נתן לי כח מול הרבה שניסו להוריד אותי. למשל, היו כאלה שאמרו לי שאני לא מתאימה לאולימפיאדת לונדון והאולימפיאדה שלי זה רק בייג'ינג. זה עיצבן אותי, חשבתי לעצמי למה שמישהו אחר יגיד לי מה אני יכולה ומה לא.
מתי עברת לישראל ואיך הייתה החוויה?
בגיל 23 התחתנתי עם בחור ישראלי (אנטולי מיננקו ) שהוא היה אלוף ישראל בקרב 10 ועברתי לגור בארץ. התחלתי לעבוד עם המאמן אלכס מרמן שעשיתי איתו תוצאות טובות. זכיתי במדליית כסף באליפות העולם ב-2015 ואליפות אירופה ב-2016. התאמנתי לבד, בלי קבוצה. היה לי מוזר שהמאמן לא יכול להיות איתי באימוני בוקר ושהוא צריך גם לעבוד בתור מורה לספורט בבית ספר כדי להשלים פרנסה. זה נראה לי ממש לא מקצועי. וגם מבחינת המשמעת, זה לא היה כמו שהייתי רגילה. לדוגמה פעם אחת בזמן אימון כשאני כבר התחלתי לרוץ אלכס בא אלי והציע לי כוס קפה. כשעליתי לארץ הרבה אנשים מסביב אמרו לי שאני שאשכח מהקריירה כי אין ספורט בארץ. אני חושבת שזה לא נכון. אני מאוד אוהבת להתאמן בארץ. כשאני בחו"ל אני כבר מחכה לחזור. במיוחד אוהבת להתאמן בים. אני חושבת שיש סטיגמה מוטעית לגבי זה שאין פה תנאים. יש פה תנאים מעולים ויש פה הכל. חבל שיש את הסטיגמה, כי זה מחלחל גם להורים שחושבים שלא כדאי לשלוח את הילדים לאתלטיקה כי אין תנאים. אני חושבת שצריך לדבר על מה שיש ולא על מה שאין. בארץ יש המון ילדים כשרוניים. יש פה מאמנים טובים וצריך לקדם אותם. לא כל מי שבא מחו"ל הוא בהכרח יותר טוב. תמיד צריך להתמודד עם קשיים כלשהם.
איך את מתאמנת, איך נראה סדר היום שלך?
בבוקר קמה, מכינה לי ארוחת בוקר, אם יש שני אימונים אז זה בוקר וערב. מתאמנת כל יום. אני כמעט ולא עושה משקולות. סגנון הקפיצה שלי מתבסס פחות על כח. יש צורה של קפיצה עם הרבה כח כמו של הקובנים ויש צורה יותר טבעית עם יותר טכניקה. אני מתאמנת לבד והמאמן שלי בחו"ל. הוא אחד הטובים בעולם והוא אימן שיאני עולם. מה שמו? Jean-Hervé Stievenart. אני לא עובדת עם תזונאי, רק לפני תחרויות אם צריך לרדת במשקל. אני כן עושה מסאז' ספורט פעם בשבוע. גם ג'קוזי, בריכה- התאוששות זה חשוב. פיזיותרפיה אם צריך. אני לא אוהבת שמנצלים את הפיזותרפיסטים יותר מדיי. פעם במחנה אימונים של נבחרת אוקראינה שאלו את הספורטאים מי לא בריא ואף אחד לא אמר "אני" כמובן, כי אחרת לא יכול היה להגיע למחנה. אבל אז למחרת היה תור למסאז'ים. אני לא אוהבת את זה. וגם, מסאז' זה לא כזה כיף, השרירים כואבים.
אילו עצות היית נותנת לילדים שמתחילים להתאמן באתלטיקה ואילו תנאים הם צריכים כדי להצליח?
צריך רצון, לבוא להתחיל להתאמן עם כל הנשמה. הרבה סבלנות, כי לקבל מדליה זה רגע אחד - אתה מתאמן שנים בשביל רגע אחד. כן, זה הרבה אדרנלין והרבה אפשרויות והרבה חברים בכל העולם, אבל מצד שני זאת עבודה קשה. לכן ילד צריך לבוא ולהנות. זה גם קשור למערכת. לבחור את המערכת שמתאימה. רצוי שהילד או הילדה יהיו עם חברים. בארץ יש תופעה שאומרים לילדים שאין כסף באתלטיקה אז הם לא באים. זה לא ביזנס, ילד בן 12 יכול לבוא לעשות ספורט וליהנות ממה שהוא עושה. צריך גם להיות כיף עם המאמן. כשאני הייתי ילדה הייתי מתאמנת גם אם זה היה יום הולדת. הרגשתי שאני לא יכולה לפספס. כשמפספסים אז מרגישים את זה. אין טונוס ברגליים. עד גיל 14, זה בעיקר בשביל הכיף. אחרי זה כבר אפשר להחליט איך ממשיכים. לימודים לדעתי זה לא מפריע, אפשר לנהל את זה. זאת עוד סטיגמה שלימודים בהכרח מפריעים. אני לא ויתרתי על הלימודים ובסוף סיימתי תואר שני ב"בינתחומי". הם עוזרים לספורטאים ומתחשבים.
מה התוכניות שלך להמשך מבחינת הקריירה?
עכשיו אני מתכוננת לאליפות העולם בדוחא בספטמבר, ואז לאולימפיאדה. עושה את המקסימום להגיע בשיא לאולימפיאדה. זאת לא תחרות כמו אליפות עולם. יש משהו מיוחד שאפשר לעשות כדי לשפר סיכויים באולימפיאדה? כמו למשל להגיע הרבה לפני ליפן כדי להתרגל להבדלי השעות? אני לא אוהבת לבוא מוקדם, אוהבת להגיע לתחרות ולחזור. דווקא את התוצאה הכי טובה שלי עשיתי בבייג'ינג. אין לי כל כך בעית ג'ט לג.
חנה, המון תודה על הזמן שלך ועל הנכונות לעזור! מאחלים לך הצלחה רבה בתחרויות השנה!
תודה, בכיף!
צילום: אלכס מרמן